פסק-דין בתיק ע"א 813/03

המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור:

העובדות

1.        המשיבה, חברת הנסיעות גי'. בי. טורס בע"מ, הינה דיירת מוגנת בגוש 16521, חלקה 7 שבנצרת (להלן: החלקה). בחלקה זו הפעילה המשיבה מוסך לאוטובוסים. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה החליטה להפקיע 375 מ"ר מהחלקה וזאת לצורך הרחבת כביש בעיר נצרת. הפקעה זו בוצעה לפי תוכנית מפורטת שפורסמה בילקוט הפרסומים מיום 12.2.81. בנוסף, ביום 1.12.86 פורסמה הודעה בילקוט הפרסומים לפיה הודיעה הוועדה המקומית לתכנון ובניה, בין השאר, כי החלקה תהא לקניינה של המערערת, עירית נצרת, מיום פרסום ההודעה ברשומות. יודגש, כי המשיבה, כמו גם בעל החלקה, לא קיבלו מהמערערת או מרשות אחרת הודעה בדבר הפקעת החלקה (ר' עמ' 7-6 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי; ר' בנוסף החלטתו של השופט הס בהמ' 4792/96, עמ' 2, אשר ניתנה בגלגוליה המוקדמים של התביעה, ובה נדחתה טענת ההתיישנות שהעלתה המערערת). המערערת לא טענה כי הציגה הודעה כלשהי אודות ההפקעה מלבד מכתב רשום אשר נשלח לנמען בלתי מזוהה. המערערת אף לא הוכיחה כי הניחה הודעה על החלקה או בסמוך לה. כמו-כן, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומהחלטתו של השופט הס אף ניתן ללמוד כי המשיבה לא ידעה אודות ההפקעה אלא לאחר שהחלו עבודות הרחבת הכביש בנצרת בשנת 1995. כך עולה מדברי השופט הס:

"לית מאן דפליג שלמשיבה, שהינה, כאמור, דיירת מוגנת בנכס, לא ניתנה כל הודעה שהיא בזמנו על אודות ההפקעה. משהחלו עבודות הרחבת הכביש בשנת 1995 התעוררה המשיבה והחלה תובעת פיצוי מהמבקשת בגין הפקעת 375 מ"ר הנ"ל..." (ר' עמ' 2).

           ובהמשך החלטתו קובע השופט הס:

"הואיל והמשיבה לא קיבלה כל הודעה, כאמור, לא יכלההיא לממש את זכותה לקבלת פיצויים בגין ההפקעה" (ההדגשה שלי - ת"א) (ר' עמ' 6; קביעה זו אף אומצה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמ' 5).

           יצויין, שבערעור זה, המשיבה חזרה וטענה כי לא ידעה אודות ההפקעה עד לשנת 1995 והמערערת לא הצליחה לסתור טענה זו.

           דרישת המשיבה מהמערערת לתשלום פיצויים בגין ההפקעה נדחתה. יצוין, כי דחייה זו לא כללה כל טענה הנוגעת להתיישנות, ברוח זו שהעלתה המערערת בפני בית-המשפט. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים. בית המשפט המחוזי (השופטת מוניץ) קיבל את התביעה וחייב את המערערת לשלם למשיבה פיצויים בסך 116,250 ש"ח וזאת בהתאם לחוות דעתו של שמאי, אשר מונה על-ידי בית המשפט. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו.

קביעות בית המשפט המחוזי והמחלוקת

2.        בקבלו את תביעת המשיבה, קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, את הקביעות המרכזיות הבאות, המצדיקות התייחסות בערעור שבפנינו: ראשית, דין טענת ההתיישנות שהעלתה המערערת להידחות. בכך אימץ בית המשפט את החלטתו של השופט הס, שניתנה בשלביו המוקדמים של הדיון בבית המשפט המחוזי. בבסיס דחיית טענת ההתיישנות, עמד נימוק עיקרי לפיו תקופת ההתיישנות לא חלפה, שכן מרוץ ההתיישנות החל ביום בו נדחתה על-ידי המערערת בקשת המשיבה לפיצויים בגין ההפקעה (קרי ביום 1.3.97). שנית, המשיבה זכאית לפיצויים בגין ההפקעה וזאת על אף שהשטח שהופקע קטן מ-40% משטח החלקה. בכך דחה בית המשפט את טענת המערערת לפיה, על-פי הקבוע בסעיף 20 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (להלן: הפקודה), אין חובה על המערערת לשלם פיצויים למשיבה. שלישית, דין טענת המערערת, לפיה היה על המשיבה להגיש תביעה נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, שהינה הגוף המפקיע, ולא כנגד המערערת, להידחות. שהרי, אין להפריד בין המערערת לבין הוועדה המקומית לתכנון ובניה וזאת לאור סעיף 18(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), על פיו "במרחב תכנון מקומי הכולל תחום רשות מקומית אחת בלבד, תהיה מועצת הרשות המקומית - הועדה המקומית". עוד ציין בית המשפט, כי מוטב היה שטענת המערערת, לפיה היא אינה הנתבעת 'הנכונה', היתה מועלית בתחילת ההליך המשפטי ולא בסיומו.

           בעלי הדין התמקדו גם בפנינו בשלוש שאלות אלה, ולא מצאתי כי יש ממש ביתר הטענות שהעלתה בפנינו המערערת. אבחן אפוא שאלות אלה כסדרן.

3.        בענייננו התובענה מושתתת על הוראת סעיף 190(א) לחוק, והשאלה היא אם התביעה על פי סעיף זה התיישנה אם לאו. בין הצדדים קיימת מחלוקת, אם, מעיקרו של דבר, חלה התיישנות של תביעת הפיצויים; ואם כזו חלה - האם בענייננו התישנה התביעה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, גם אני סבור שיש לדחות את טענת התיישנות התובענה שהעלתה המערערת.

           למסקנה לפיה לא התיישנה תובענת המשיבה, אשר הוגשה בשנת 1996, הגעתי כבר מן הטעם כי בענייננו לא חלפה תקופת ההתיישנות לה טענה המערערת (7 שנים). הנני סבור, שבנסיבות ענייננו, תקופת ההתיישנות החלה בשנת 1995 ולא בסמוך לפרסום הודעת ההפקעה ברשומות. אבהיר את עמדתי זו.

           סעיף 9 לפקודה קובע כי אדם זכאי להגיש תביעת פיצויים לבית המשפט, בין היתר, אם לא הוגשה תביעה לפיצויים למנהל אגף רישום והסדר הקרקעות במשך חודשיים מתאריך פרסומה של הודעת ההפקעה ברשומות. על הוראה זו יכולה היתה המערערת להסתמך. מוכן אני לצאת מתוך הנחה, ומבלי להכריע בדבר, כי, ככלל, מרוץ ההתיישנות חל, בין היתר, החל מתום חודשיים מאז פרסום דבר ההפקעה ברשומות, כאמור בסעיף 9 לפקודה. אלא שבענייננו חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). סעיף זה קובע בזו הלשון:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".     

           לפי סעיף 5 לפקודה, הודעה אודות ההפקעה תפורסם בשלוש דרכים מצטברות. ראשית, פרסום ברשומות. שנית, מסירת הודעה לאדם ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעלי הקרקע, או כאדם שיש לו טובת הנאה בה. שלישית, הנחת הודעה על הקרקע אשר עומדים להפקיע או בסמוך לה. תכליתה המרכזית של דרישת הצבת הודעה על המקרקעין היא להביא לידיעת מחזיק או בעל טובת הנאה בקרקע, שלא נרשמה בפנקסי המקרקעין, את דבר ההפקעה (א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שישית, תשס"א), עמ' 126). הנחת המחוקק היא שרק מילוי שלוש הדרישות המצטברות הללו מהווה הודעה כחוק. משלא נתמלאו בענייננו הדרישה השנייה והשלישית בסעיף 5 לפקודה, ומשלא הודע למשיבה בפועל דבר ההפקעה, חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ותקופת ההתיישנות החלה רק בשנת 1995 עת גילתה המשיבה כי החלקה הופקעה. בנסיבות אלה אף אין לומר שחלה ידיעה קונסטרוקטיבית של המשיבה אודות ההפקעה מכוח הפרסום ברשומות, שכן המחוקק קבע שרק בהתמלא שלושת התנאים האמורים בסעיף 5, ניתנת הודעה כדין. אף אין לומר כי המשיבה היתה יכולה בזהירות סבירה לדעת אודות ההפקעה, שכן לאור חובות ההודעה המצטברות בסעיף 5, אין לצפות ממנה כי תעקוב באופן רצוף אחר הפרסומים ברשומות.    

4.        באשר לשאלת הפיצויים, סבורני, שהמשיבה זכאית, כדיירת מוגנת בחלקה, לפיצויים בגין ההפקעה וזאת על-אף שהשטח שהופקע קטן מ-40% משטח החלקה. אבהיר את עמדתי זו.

           סעיף 20(2)(א) לפקודה, העומד במוקד המחלוקת בענייננו, קובע בזו הלשון:

"(1) ...